בין אוושויץ לנצר סירני - סיפורו המדהים של מקים הקיבוץ

רבות דובר על הקשר שבין שורדי השואה לתקומת המדינה היהודית, ולחלקם העצום של הניצולים בפיתוח וייסוד הקיבוץ הישראלי.
אחד המקרים המובהקים והמפורסמים לכך הוא קיבוץ נצר-סרני הסמוך לנס ציונה ורחובות. הקיבוץ, המונה כיום כ-1,000 חברים ותושבים, הוקם בקיץ 1948. חודש לאחר הכרזת העצמאות, על ידי קבוצת שורדים ממחנה בוכנוולד. הייתה זו חבורה אידיאליסטית שהתגשם בה שילוב יוצא דופן בין יהודים מזרמים שונים, אשר שרדו את התופת והקימו עוד בגרמניה קבוצת הכשרה שפעלה במקביל בישראל ובאירופה במשך כ-3 שנים.

העולים הראשונים מהקבוצה הגיעו ארצה בספטמבר 1945, וכשליש מהם פנו להמשך את הכשרה מאורגנת בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן. הכשרת ה"בוכנוואלדים" באפיקים ארכה כשנתיים והובילה להקמת קיבוץ נצר. שם שמשמעותו ענף הגדל מתוך גזע כרות. בשנות ה-50 צורף לקיבוץ גם השם "סרני", להנצחת אחד מצנחני היישוב, אנצו סרני.

"קיבוץ בוכנוואלד הינו דוגמה מאלפת לחיוניות המופלאה של ניצולי השואה", כותבת על כך ד"ר יהודית תידור באומל בספרה 'קיבוץ בוכנוואלד", "עוד בטרם ירד המסך על התופת הנאצית ובבוכנוואלד המצפה לשחרור מתארגנת קבוצת חלוצים להיות גרעין לקיבוץ שברבות הימים קם והיה בישראל והוא קיבוץ נצר סרני. סיפורו של קיבוץ בוכנוואלד הוא עדות חיה לתפקיד המופלא שמילאו הניצולים לאחר תבוסת הנאצים".

לרגל יום השואה, ככל הנראה מהאחרונים בהם נוכל לשוחח איתם, עם הדור הניצולים, מקימי הארץ, אנו מפנים זרקור לאחת הדמויות המרתקות והמרגשות בקבוצה – אלוף משנה במיל' שמחה אפלבאום, ממייסדי קיבוץ נצר סרני ושורד שואה אשר השיא משואה בשנת 2011, ושסיפורו המדהים הוא פסיפס של חוויות ואירועים בלתי נתפסים.

"עדות חיה לתפקיד המופלא שמילאו הניצולים לאחר תבוסת הנאצים". בית זכרון וספריה בקיבוץ נצר סירני (צילום: מיכאל יעקובסון)

לוחם מגיל 14

אפלבאום, 93, המתגורר עד היום בנצר סרני, נולד הרחק משם בעיירה מלאץ' (כיום בבלארוס). בן שני להוריו רחל ויעקב, ואח צעיר לאחותו אלק'ה. הבית היה בית יהודי מסורתי, ואביו, שהיה פעיל ציוני, עסק כבר אז בסיוע לצעירים שביקשו לעבור הכשרה חקלאית לקראת עלייתם ארצה.

בנובמבר 1941 גורשה המשפחה לברזה-קרטוסקה ונמלטה לגטו פרוז'ני לאחר שנודע על רציחת יהודי הסביבה. חצי שנה לאחר מכן, כשהוא בן 14 בלבד, הצטרף שמחה לקבוצת נוער יהודי אשר חברה לפרטיזנים יהודים ביערות. כששב בנובמבר 1942 לגטו בכדי להצטייד במזון ובבגדים, נהרגו אחדים מחבריו, אך הוא הצליח בכל זאת למצוא את בית הוריו בגטו.

בשם האב

בחורף 1943 נשלחה משפחת אפלבאום למחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו ופרט לשמחה ואביו, נרצחה עוד באותו היום. שם, במחנה המוות איבד שמחה לא רק את אימו ואחותו, אלא גם את שמו. מעתה הוא יכונה מספר באמצעות 98524 קעקוע על זרועו השמאלית. האב והבן הועסקו בסחיבת לבנים לבניית מחנה הצוענים ומשרפות 4 ו-5, ולאחר מכן בבינוי ובהנחת מסילות ברזל. אביו נכנע לקושי ולמחלות, ושמחה נותר לבדו בעולם. נצר אחרון למשפחתו. "אבי יעקב נפטר לי בידיים בביקרנאו", יספר שמחה לאחר שנים, ובעיקר נחרטה בו בקשתו האחרונה של האב, "אתה חייב להישאר בחיים, בני היקר, כדי לספר לעולם מה קרה פה".

הבית שהעניקו הזוג אפלבאום היה תמיד שמח ופתוח. שמחה ובנותיו (צילום: פרטי)

הנדר בצעדת המוות

באפריל 1943 הועבר לאושוויץ 1 והועבד בכפייה בבאו קומנדו בהנחת מסילת ברזל ובבינוי. שנה וחצי לאחר מכן, בינואר 1945, נשלח לצעדת המוות לגלייביץ, בסופה הועלה על רכבת לכיוון מחנה בוכנואלד.

הוא הצליח לקפוץ מקרון הרכבת בצ'כיה וחמישה שבועות הסתתר בעזרת איכרים מקומיים עד שנתפס על ידי קלגסי הגסטפו שעינו אותו ושלחו אותו לבוכנוולד (ומשם לזכסנהאוזן).

באביב 1945 הוצעד פעם נוספת בצעדת מוות לים הבלטי, תחת משמר אנשי אס-אס. בעודו צועד כאשר המוות מרחף מעליו, נדר שבועה שאם יעלה בידיו לשרוד את הגיהנום, הוא יעלה לארץ ישראל, יקים יישוב לזכר בני משפחתו והוריו, ויהיה חלק מכוחות הביטחון של המדינה היהודית. ב-3 במאי שוחרר לבסוף על ידי צבא ארה"ב.

הבית שהעניקו הזוג אפלבאום היה תמיד שמח ופתוח (צילום: פרטי)

הקמת נצר סרני והאירוע הבלתי נשכח במלחמת יום הכיפורים

עם השחרור הצטרף שמחה לקיבוץ בוכנוולד בגרמניה ובשנת 1946 הגשים את חלקו הראשון של הנדר בעליה ארצה. הוא הגיע באוניית המעפילים "תל חי" ובמרץ 1946 עבר את ההכשרה בקיבוץ אפיקים. במקביל הצטרף ל"הגנה" ובמלחמת העצמאות לחם בחזית הדרום והנגב. ביוני 1948, בזמן ההפוגה הראשונה (לפני מבצע "דני"), עלה להתיישבות בקיבוץ בתור מפקד עם 16 חברים מקיבוץ בוכנוולד.

שמחה לחם בכל מלחמות ישראל עד 1973, ובמלחמת יום כיפור היה חלק מאירוע נדיר ומיוחד שתועד על ידי כתב ידיעות אחרונות שהצטרף לכוחות, אהרון (אהרל'ה) בכר ז"ל. במלחמת יום הכיפורים שירת שמחה, שהיה כבר בן 46, כסגן-אלוף בחטיבה 188 של חיל השריון ברמת הגולן. היו אלה ימי הקרבות הקשים בגזרה הסורית, ושמחה הגיע לאחר שהחטיבה מלקקת את פצעיה בעקבות אבדות קשות מנשוא.

הטנקים שוקמו במהירות אבל המפקד הוותיק היה צריך להתמודד עם אתגר אחר לגמרי. הלוחמים, שראו את חבריהם נשרפים ונפגעים אל מול עיניהם, התקשו לשוב לשדה הקרב.

"ריחמתי עליהם", יספר שמחה בראיון לידיעות אחרונות לאחר מכן, "הם נשארו בחיים, שלא כמו חבריהם שלא הצליחו לקפוץ מהטנקים. ידעתי שהם לא מסוגלים נפשית לחזור אל המלחמה, אל הטנק".

למרות שדרגות הקצונה הגבוהות היו יכולות לאפשר לו לפקוד כל פקודה, שמחה נקט בגישה אחרת. אופיו המיוחד, האבהי, הביא אותו לרכז את החיילים ולהגיד להם מסר שהם לא ציפו לו. "אני מבין אתכם, אני מחזק אתכם ומבחינתי כבר עשיתם את שלכם", הדהים המפקד את חייליו, "מי שלא רוצה לעלות על הטנק, יכול ללכת, ולא יהיה לי בלב דבר כנגדו". עשר שניות של שקט חלפו כמו נצח עד שאחד החיילים הודיע "המפקד, אני עולה". עד מהרה הצטרפו כל שאר הלוחמים והקרב הסתיים עם שני פצועים בלבד.

"ההיסטוריה האישית שזורה בהיסטוריה של המדינה"

אפלבאום הקים בישראל משפחה עם אשתו נעמי, הצעירה ממנו בשישה חודשים. לבני הזוג נולדו שלוש בנות, יש להם תשעה נכדים ועשרה נינים. שמחה הוציא ספר אשר מתאר את חייו ומתכתב עם שמו של הקיבוץ שהקים וחי בו – "לא על העץ לבדו". חרף גילו הוא ממשיך לעבוד ואף מקדיש זמן רב בהדרכת קצינים ובני נוער.

"ההיסטוריה האישית של אבא שזורה בהיסטוריה של המדינה", אומרת בתו, יעל אפלבאום, "מבחינתי הוא לא ניצול שואה אלא לוחם שואה, והסיפור שלו הוא מהשואה לתקומה". יעל מספרת כי למרות שגדלה בקיבוץ שנוסד כולו על ידי ניצולי שואה, הבית שהעניקו לה הוריה היה תמיד שמח ופתוח.

"אמא נהגה לספר על קורותיה בשואה, אך אבא המעיט בסיפורים מתוך רצון להגן עלינו. הייתה לנו ילדות מאושרת בקיבוץ והרגשנו ברי מזל. בשנת 1987 חזר לראשונה לפולין עם משלחת של ילדי הקיבוצים והבין עד כמה חשוב לספר את הסיפור לדורות הבאים. כשקראתי את הספר שאבא שלי כתב, לא האמנתי עד כמה ההורים השאירו לעצמם וחסכו מאיתנו ברצותם להגן עלינו ולתת לנו לחיות את העתיד ולא את העבר".

"אני חושבת שאבא שלי הצליח להגיע לכל ההישגים בחייו בזכות האופי המיוחד שלו. אדם סופר-אופטימי וסופר-כריזמטי שתמיד יודע לקחת את הכל בפרופורציה ומסתכל על חצי הכוס המלאה. זאת לצד היותו יזם במלוא מובן המילה. אדם שתמיד נמצא בראש החץ ותמיד בתפקידים הכי בכירים. לוקח על עצמו את כל האחריות ויודע להכשיר את הדור הבא".

סיפורו של שמחה אלפבאום הוא סיפורה של מדינת ישראל. רבים משורדי השואה עלו ארצה בגפם, לאחר שאיבדו את כל משפחתם, ולקחו חלק משמעותי ובלתי-רגיל בתקומת המדינה. אלפים מתוכם הקימו קיבוצים ומושבים, השתלבו בהתיישבות העובדת והיו חוד החנית ביחידות המובחרות ביותר בצה"ל.

שלוש בנות, יש להם תשעה נכדים ועשרה נינים. שמחה ונעמי אפלבאום (צילום: פרטי)