האירועים הקשים בצל מבצע "שומר החומות" גרמו לאין ספור עימותים בין יהודים וערבים-ישראליים ברחבי המדינה. לצד ירי מאסיבי מרצועת עזה שנעשה בקצב הגדול פי ארבעה מהממוצע היומי במבצע "צוק איתן", נדמה שהסטטוס-קוו העדין שהשתמר לו במשך 70 שנות קיום התפרק לגמרי. אך ברקע התמונות הקשות מהערים מעניין לראות שדווקא ביישובי המרחב הכפרי ובעיקר בצפון, הכוללים אזורים עם אוכלוסיות שונות השזורות זו בזו (לדוגמה בגליל) ראינו הרבה פחות מתיחות חברתית. למעשה נשמר שם שקט כמעט מוחלט. אך האם יש בזה מספיק כדי לסמן נתיבים לדו-קיום גם בעתות משבר עתידיות? האם העובדה כי ביישובים הכפריים-מעורבים מתגוררת קהילה קטנה יחסית מעידה על משהו?
חשוב לומר, הדברים אינם שחור ולבן. גם ברחבי הצפון היו התפרעויות והתנגשויות אזרחיות. מבלי לדבר על סימטריה כוז או אחרת, הפרות סדר התרחשו ביישובים ערביים כמו סכנין, עראבה, מג'ד אל כרום, בענה, נחף, וגם בערים יהודיות כמו טבריה ועפולה. מצד אחר צעירים ערבים יצאו לצמתים מרכזיות, חסמו צירי תנועה עם הבערת צמיגים, ביצעו ירי זיקוקים והשליכו אבנים ומצד שני נראו הפגנות ותהלוכות אלימות של תושבים יהודים. האירוע החמור ביותר היה כאשר תושב מצפה אבי"ב במשגב נכנס בטעות לטמרה וניצל בנס מניסיון לינץ'. אך מבלי להפחית מחומרת האירועים, אין ספק שהפרעות במרחב הצפוני היו בעצימות נמוכה ביחס ללוד או הנגב. אז החלטנו לצאת. לעלות צפונה ולבדוק את מחוזות הדו-קיום השברירי ולשאול כיצד הצליחו לשמר את הדו-קיום ביניהם, והאם גם בעתיד הדברים יישארו דומים. ואם ניתן להתחיל מהסוף - חזרנו מעט אופטימיים.
 |
| מפגינים למען הדו קיום (מתוך עמוד הפייסבוק של סעד מועדעד) |
"יישוב קהילתי שמקבל את כולם"
את המסע התחלנו ביישוב נורית. יישוב קהילתי אקולוגי צעיר שהוקם בשנת 2010 ושראשוני מתיישביו נכנסו לבתיהם לפני כשש שנים. הוא שוכן למרגלות הגלבוע, עטוף בנופים ירוקים ונחשב ליוצא דופן בכך שהוא מהיישובים הקהילתיים היחידים בישראל שיש בהם משפחות ערביות-מוסלמיות. משפחה אחת שכבר מתגוררת במקום ומשפחה נוספת שבונה את ביתה בימים אלה. "נורית הוא יישוב קהילתי שמקבל את כולם", אומר אורי, מזכיר היישוב הקטן, "אנחנו לא מסתכלים על עדה, דת, צבע עור או מגדר. אנחנו משתדלים לשפוט אנשים לפי אופיים וללא דעות קדומות".
"נכון שלא כולם אצלנו תמימי דעים אבל בסופו של היום נורית הוא מקום מיוחד במינו שתמצאו בו גם משפחה ערבית-מוסלמית, גם משפחות חילוניות לחלוטין וגם בית שבו האבא הוא רב מתנועת חב"ד". חשוב להיות כנים ולספר שקליטתה של המשפחה הערבית הראשונה בנורית לא הייתה חלקה. תושבים מסוימים התנגדו למעבר והתבטאו בנושא בקבוצות ווטסאפ ובפורום היישוב. מצד שני היו רבים שהביעו זעזוע ושאת נפש מקולות המתנגדים. ד"ר זועבי, אבי המשפחה שנקלטה שהינו רופא ילדים שטיפל ברבים מילדי האזור – מתרחק לרוב מראיונות תקשורתיים. בהתבטאות נדירה יחסית בראיון עמו באתר "המקום הכי חם בגיהנום", הביע ד"ר זועבי תקווה כי שכניהם ידברו איתם ויכירו אותם בטרם הם ילכו ויתקפו את עצם קבלתם לנורית.
עוד אמר הרופא כי הבחירה לגור בנורית לא נעשתה משיקולים לאומיים או דתיים, אלא מתוך רצון להעניק לילדים חינוך טוב ואיכותי ביישוב קהילתי עם תפיסות אקולוגיות. "נורית צופה לעתיד והקהילה ההטרוגנית תהיה הכוח שלו", סבור אורי, "אנחנו נמצאים בתנופה הדמוגרפית החשובה ביותר שלנו. האנשים שייקלטו כאן יוכלו לשבת בעוד 10 שנים רגל על רגל ולהיות גאים שהיה להם חלק בהקמת יישוב חדש-מעורב בארץ ישראל. הם ירגישו כמו חלוצים אמיתיים. הנופים מסביב הם הבונוס".
 |
| "הקהילה ההטרוגנית בנורית היא הכוח שלו". היישוב הקהילתי נורית (צילום: עמוד הפייסבוק של היישוב) |
בין מהומות אוקטובר 2000 למבצע "שומר החומות"
הסיפור של משפחת זועבי בנורית לא היה המקרה הראשון של קושי של ערבים להיקלט ביישוב כפרי-קהילתי. האירוע המפורסם מכל התרחש לפני כ-25 שנה ביישוב קציר שברכס אמיר, כשנדחתה בקשתה לקליטה של משפחת קעדאן מבקה-אל-גרביה. בני הזוג קעדאן החליטו לא לוותר ופנו לבית המשפט העליון. בפסק דין שהתקבל בשנת 2000 וידוע כבג"ץ קעדאן, נקבע כי גם אזרחים לא יהודים רשאים לרכוש ביישוב קרקעות. כיום מתגוררות בקציר מספר משפחות ערביות המקיימות חיי קהילה עם הרוב היהודי. "כל אדם בישראל, תהא לאומיותו אשר תהא, כשיר היה להשתתף בתחרות על הזכות לבנות ביתו ביישוב הקהילתי בקציר", קבע השופט אהרון ברק בפסק הדין.
כ-20 שנים חלפו מהפסיקה התקדימית אך עדיין אין בישראל הרבה יישובים כמו נורית וקציר שיש בהם קהילה מגוונת מבחינת דתית או לאומית. עם זאת, ניתן למצוא לא מעט חיבורים ושיתופי פעולה ברמת היישובים והמועצות האזוריות. כך מסביר לנו למשל מועדאד סעד, ראש המועצה המקומית הדרוזית יאנוח-ג'ת שבגליל המערבי.
"העשבים השוטים הם בודדים והרוב הגדול מעוניין בדו-קיום ושלום", אומר סעד, "בגליל כולם רוצים בסוף שכנות טובה. בשגרה יש כאן דו-קיום מדהים בין יהודים וערבים, כשהדרוזים הם במידה רבה גשר של שלום". סעד אומר כי גם בעכו שסבלה ממהומות רבות במהלך המבצע יש סדר יום רגוע ושליו. "כאחד שמסתכל על זה מהצד, אני ממש לא מבין את השנאה שהתפרצה. אני גם לא חושב שצריך לטאטא אותה מתחת לשטיחאלא להפך. צריך לחקור מאיפה היא מגיעה, לשים את הדברים על השולחן ולפוצץ את המוגלה הזו אחת ולתמיד".
סעד מציין כי קיים הבדל משמעותי ומטריד בין מהומות אוקטובר 2000 שהתמקדו בעיקר בכוחות הביטחון, לבין האירועים ב"שומר החומות" שבהם אזרח קם על שכנו. הדרוזים, הוא מדגיש, יכולים וצריכים להיות גורם מפשר ומגשר. המועצה המקומית יאנוח ג'ת אף נוקטת בצעדים בשטח. תושביה, במפגן מרשים של סולידריות חברתית, יצאו באחד מימי המבצע לצמתים לחלק עוגיות ודגלי ישראל לעוברים והשבים. "אנשים קיבלו את זה בצורה מאד טובה", הוא מספר, "התושבים שלנו עמדו בצמתים בכביש 89 וזכו למחמאות ולחיזוקים".
 |
| "העשבים השוטים הם בודדים. הרוב הגדול מעוניין בדו-קיום ושלום" (צילום: מתוך עמוד הפייסבוק של סעד) |
"משבח את המשטרה וכוחות הביטחון"
סעד, אשר כיהן לשעבר כמפקד תחנת המשטרה בהוד השרון, דוחה מכל וכל את הביקורת המופנית כלפי משטרת ישראל וכוחות הביטחון. "המשטרה תפקדה בצורה טובה מאד והיא עושה עבודה מדהימה", הוא פוסק בנחרצות, "ההתפרעויות שראינו לא היו אירוע רגיל. זה היה מארג רב-גזרתי עם מאות נקודות חיכוך ואני משבח את המשטרה וכוחות הביטחון".
"צריך להבין שמשטרת ישראל סובלת מבעיות של סד"כ ומתמהיל השוטרים המקצועיים", הוא מוסיף, "קחו לדוגמה את תחנת המשטרה בנתניה. לפני 20 שנה היו בתחנה כ-180 שוטרים וגם היום סדר הכוחות הוא זהה. יתרה מזו, אם בשנת 2000 מרבית השוטרים היו שוטרי קבע שהם אנשים רציניים, מבוגרים, מקצועיים ובעלי משפחות, כיום יש בתחנה עשרות חיילים סדירים שעם כל הכבוד אינם משתווים לשוטר וותיק ועתיר ניסיון".
"צריך לחזק המשטרה, לתת לה תקציבים מתאימים ואת האמצעים הכי נכונים וטובים. אם למישהו יש ביקורת, שיפנה אותה לדרג המדיני ולמקבלי ההחלטות התקציביות". האתגרים שבדו-קיום העדין בישראל בין יהודים וערבים קיימים בכל חלקי הארץ וגם במרחב הכפרי. עדיין מרבית הקהילות הינן הומוגניות כאשר במעט מאד יישובים יש גם יהודים וגם ערבים. מצד שני, ברמת המועצות האזוריות בהחלט מתקיימים שיתופי פעולה מרשימים. כך גם ניתן לראות שלמרות העצימות הגבוהה של המהומות בהשפעת מבצע "שומר החומות", הלהט לא התעצם באופן משמעותי באזור הגליל. יש מי שיראה בכך תקווה לזה שהחיים המשותפים של יהודים וערבים יכולים להתקיים באופן ראוי ומכבד.
יישובי הצפון פותחים את שעריהם למשפחות מהדרום. הכירו אותם >