אתר הבית
בכדי להציג את התוצאות לחצו חפש
צפון והגליל צפון והגליל ירושלים והשפלה דרום והנגב

בית חב"ד של החיילים הבודדים

הכירו את מפעל הנתינה של יהודית ועופר זנדאני: עם המסירות והערבות הדדית שמאפיינים רבים בהתיישבות הכפרית קיבלו השניים החלטה להפוך את חדרים ישנים בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד לחדרים מדוגמים לחיילים בודדים. אפילו הרמטכ"ל התקשר לברך

09.07.2020|טל מאור

יהודית זנדאני נולדה למשפחה חמה בלוד של שנות ה-50. כזו שאוהבת ומכילה, שדלתה היתה פתוחה תמיד לכל מי שרצה להיכנס. בורקסים למכביר, קוסקוס כיד המלך, סלטים וחום אנושי מילאו את הבית והוענקו לכל מי שהיה צריך או רצה לבלות בחיק אנשים טובים, כראוי לאופיים החברותי של הוריה, ילידי טורקיה. "הם היו אנשים פשוטים ומלאים בטוב לב" היא נזכרת, "תמיד עזרו לאחרים, פיזרו ממה שיש להם גם אם לא היה, והעניקו לסביבה. היה יפה לראות את זה כבר אז כילדה".

יהודית ראתה והעתיקה, אבל נדמה שיותר מכל היא נוהגת כמנהג משפחתה הגרעינית מתוך צורך קיומי. מאז שנחתה אחרי הצבא על מדשאות קיבוץ אשדות יעקב מאוחד הסמוך לכנרת, כדי להשלים בגרויות במכללה המקומית, הפכה קיבוצניקית לכל דבר ועניין וחיפשה דרכים לתרום לקהילה. בתחילה היתה 'אחראית חממה לימודית' בבית ספר שהעניק מסגרת ייחודית לילדים שלא מוצאים עניין בכיתה הרגילה, ובשנת 2015, לאחר שארבעת ילדיה פרשו כנפיים ועזבו את הבית, היא ובעלה עופר חיפשו כל דרך לתרום ממרצם ומטוב ליבם. "ראיתי כתבה בטלוויזיה על חיילים מחו"ל שבאים לשרת בצה"ל, על הרצון שלהם לתרום ועל הבדידות שלהם תוך כדי, והלב יצא אליהם" מספרת יהודית זנדאני, "אבל זה התחיל עוד קודם. החבר'ה הצעירים בקיבוץ שראו את העשייה של המשפחה ואת הרצון שלנו לתרום קרא לנו 'בית חב"ד של העמק', תמיד הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו למען מישהו, בשבילי, למלא אותי ואת החוסר הזה אחרי שהילדים עזבו, זה בית שכל הזמן יש בו אנשים; חברים, חברים של חברים, חברים של הילדים, חברים מחו"ל, אנשים מגיעים סתם ככה. כשהילדים היו קטנים הציעו לנו להיות משפחת אומנה, או משפחה מאמצת, אמרנו שאנחנו מחכים שהילדים יגדלו כדי לעשות את זה".והם אמנם עשו את זה, ובגדול. מחיילים ספורים בחסותם צמחו לעשרות חיילים בודדים בשיטת 'חבר מביא חבר'. לימים נרתמה למאמצי איתור החיילים גם עמותת 'נפש בנפש', שמעודדת עליה של יהודים לארץ ישראל, ושהחלה לשלוח למפתן ביתה של משפחת זנדאני חיילים בודדים מדרום אמריקה.

 תמיד עסקו בעשייה למען אחרים, יהודית ועופר זנדאני (צילום: מתוך אלבום משפחתי)


100% נתינה

מרטין ויניאר מבואנוס איירס, ארגנטינה, ששירת ביחידת החילוץ של פיקוד העורף ואף הוכשר במסגרתה כקצין, הפך לאחד ממוקירי התודה הגדולים לבית הפתוח של משפחת זנדאני, גם לאחר שהשתחרר: "גרתי אצל יהודית ועופר שנתיים עד שנכנסתי לקורס קצינים ואז עוד שנה וחצי כשהייתי בקבע. מבחינתי לגור אצלה זה לא לדאוג לשום דבר: לא לכביסה, לא לאוכל - הכל מטופל. לגור אצלה אומר שאתה באמת יכול לנוח בסופ"ש. אני מאמין שהיא לא תרמה רק לחיילים בודדים אלא בכלל לצה"ל, כי כל אחד מהחיילים שהיו אצלה בתפקידו ובשירות שלו היה יותר מוצלח כי היה לו שקט נפשי, בלי בעיות כלכליות ומחשבות אחרות".

זה מה שציפית כשהחלטת לעלות לישראל כדי לשרת בה?

"ברור שלא. חיפשתי לגור בקיבוץ בסביבה משפחתית אבל לא ציפיתי למשהו כזה גדול וחזק וחם. הרבה בזכות יהודית, עופר והקיבוץ החלטתי שאני לא חוזר לארגנטינה. את הקריירה שלי אתחיל פה. פה החיים שלי. אין לתאר כמה הם עזרו לי להחליט להישאר פה. אני מכיר הרבה אנשים, חיילים בודדים, שבגלל שלא הסתדרו פה השתחררו מהצבא וחזרו לארצות שלהם".

גם בן לוינגר, יליד עיירה קטנה ליד בודפשט – הונגריה, לא ציפה ליחס חם כזה כשהחליט לעלות ארצה ולשרת בצה"ל: "חשבתי שאגור בדירות שכורות, שאחפש את החיים שלי בפייסבוק, אולי דרך חברים, אבל לא ציפיתי לשום דבר יותר מזה עד שפגשתי את יהודית". לוינגר שוהה בפרויקט שלה ושל עופר כשלוש שנים, למעשה מהיום בו התחיל לשרת בהנדסה קרבית. "מה שיהודית עושה פה בשבילי ובשביל כל החיילים זה לא מובן מאליו" הוא מדגיש, "בחיים לא פגשתי אנשים כאלה, היא לא נותנת 100% אלא 120% בשביל החיילים... זה לא רק הכביסה או ארוחות השישי אצלה בדירה, זה גם עזרה פעילה מחוץ לקיבוץ. פעם בבסיס לא היה לנו מספיק אוכל ואספקה, היא שמעה על זה, התחילה לבשל ותוך שעתיים הביאה מלא אוכל לכל הצוות".

למרות שהפרויקט פעיל זה כחמש שנים, ה'בוסט' המשמעותי התקבל בצורת חשיפה מוגברת בחודשים האחרונים בלבד. "הפרסום המשמעותי שלנו התחיל מזה שדוברת צה"ל התקשרה אלי, בעקבות כתבה על אחד החיילים שלנו, והחליטה שהיא רוצה לחשוף אותנו יותר ואז 'ידיעות אחרונות' פנו אלינו לכתבה שכתבה סמדר שיר, יצרו איתנו קשר מ'ישראל היום' ומהתוכנית 'קולה של אמא'. רק בחצי שנה האחרונה, אולי בשמונה חודשים האחרונים הכל קיבל תאוצה, עד אז היה לא פשוט לקלוט חיילים בודדים לפה".

שיא המודעות לתרומה של משפחת זנדאני הגיע בתחילת יוני 2020, כאשר פורסמה כתבה טלוויזיונית אודות מפעל אימוץ החיילים הבודדים של עופר ויהודית בערוץ 12. מאז הטלפון לא מפסיק לצלצל. "אפילו הרמטכ"ל התקשר, אמר תודה על הנתינה, פרגן והיה ממש מקסים". החשיפה המוגברת גם הביאה לפתיחת הלבבות והכיסים. בזכותה המון אנשים פנו בבקשה להירתם ולתרום למפעל אימוץ החיילים. כל החיילים שלנו קיבלו מחשבים מחברה שהחליטה לתרום, אנשים תרמו לנו מלא דברים שהחיילים צריכים, אין ספק שזה מחמם את הלב. אומרים לי 'לימדת אותנו שיעור – אין דבר יותר יפה מנתינה'".

 "בזכות יהודית ועופר החלטתי להישאר בארץ", עם חלק מהחיילים שאימצה (צילום: מתוך אלבום משפחתי)


במגזין הקודם: "אנחנו משקיעים בחינוך עוד מיליון ש"ח מעבר לתקציב" >>

מכל קצוות תבל עד לקיבוץ

נכון לכתיבת שורות אלה משפחת זנדאני מאמצת 14 חיילים בודדים, 11 מהם מארגנטינה, פנמה, אוקראינה, ארה"ב, צ'ילה, רוסיה, יוון ומצרפת ועוד שני חיילים ישראלים בודדים. האימוץ לא מסתכם רק במתן חדרים מאובזרים בקיבוץ. מעבר לטקסים אופייניים למשפחה ישראלית כמו קידוש בערב שבת וארוחות עשירות בטעם ובצבע, בשבתות החיילים של משפחת זנדאני וקיבוץ אשדות יעקב מאוחד נהנים מטיולים, מארוחות סטייקים דשנות ומה שנותר מהאוכל נכנס לקופסאות מסודרות וחוזר איתם לבסיסים. "במשך שנים השכרנו רכבים ונסענו איתם ל'פסטיבל סולם יעקב', בקרוב כולנו נוסעים לחורשת טל לסופ"ש" מספרת יהודית ומדגישה, "אלה פעילויות שכולם באים, גם אלה שנמצאים וגם אלה שכבר עזבו. כשנותנים עם כל הלב אז עם כל הלב. החלטנו שאנחנו מטפלים בהם אחרי השחרור ולפני הגיוס. 'נפש בנפש' שולחים אלינו עכשיו חיילת מברזיל שתתגייס רק בספטמבר, אז אני מקבלת אותה באהבה כבר עכשיו".

לדבריה חלקם עזבו בתים אמידים, אחרים עשירים שמגיעים ארצה לחיות ולגור בתנאים שמעולם לא הורגלו אליהם. "היה לי חייל מאוסטרליה, שאביו הוא ישראלי לשעבר, כל פעם שהוא בא הוא אומר לי 'תקשיבי יהודית – את לא מבינה איזה בית הוא עזב באוסטרליה ובא לחדר הקטן הזה כאן. אני כל כך מקנא בך שהוא כל הזמן רוצה לבוא בחזרה אליך לישראל'".

כשמחפשים את המכנה המשות לכל החיילים  מוצאים שהדבר הבולט ביותר הוא שרובם ילדים להורים שהשרישו בהם את האהבה לארץ, גם אם לא התכוונו. אבא שמספר לבן שלו שהיה פעם חייל בצה"ל משריש בו את זה מילדות. הם עושים את זה כי הם רוצים לעשות את זה אבל גם מושפעים מהסיפורים של ההורים שמחזקים אצלם את תחושת השייכות לארץ. יהודית מחזקת ומספרת על השפעת השירות הצבאי על החיילים - "היתה פה בחורה מארה"ב, גרה איתנו שנה ומשהו, נסעה חזרה וסיפרה שהיא כבר לא יכולה לחיות שם יותר, שהיא כבר לא מוצאת תוכן בחיים שם. הצבא מאוד ביגר אותה, נתן לה ולאחרים השקפה אחרת על החיים. בצבא הם גם לומדים עולם חדש וגם לומדים הרבה צדדים שלא הכירו בעצמם".

השרישו בהם אהבה לארץ מגיל קטן. ארוחת שבת של החיילים ומשפחת זנדאני (צילום: יהודית זנדאני)


מצאת איזה מכנה משותף לכל הצעירים הללו שעוזבים הכל בארצות מוצאם ובאים לפה לבד לשרת בצה"ל?

"רובם ילדים להורים שהשרישו בהם את האהבה לארץ, גם אם לא התכוונו. אבא שמספר לבן שלו שהיה פעם חייל בצה"ל משריש בו את זה מילדות. הם עושים את זה כי הם רוצים לעשות את זה אבל גם מושפעים מהסיפורים של ההורים".

רובם באים מתרבות שונה לחלוטין, מצאת שהצבא משנה אותם באיזה אופן?

"היתה פה בחורה מארה"ב, גרה איתנו שנה ומשהו, נסעה חזרה וסיפרה שהיא כבר לא יכולה לחיות שם יותר, שהיא כבר לא מוצאת תוכן בחיים שם. הצבא מאוד ביגר אותה, נתן לה ולאחרים השקפה אחרת על החיים. בצבא הם גם לומדים עולם חדש וגם לומדים הרבה צדדים שלא הכירו בעצמם".

מספרים שאתם מתפקדים כמו הורים אמיתיים לחיילים הללו, עד כמה רחוק אתם הולכים עם זה?

"כמה שניתן. היו מצבים שהיה צורך בהטסה לחו"ל במקרים דחופים ואם יש בעיה עוזרים להם לקנות כרטיס, הם לא משלמים על כלום – וזו גם הזדמנות לומר תודה רבה לקיבוץ שמסייע בעניין שכר הדירה, הרי הוא היה יכול להשכיר את הדירות הללו לסטודנטים ולהרוויח כסף, אבל בחר לתרום במקום". יהודית מדגישה כי התרומה של הקיבוץ למאמץ הוא הרבה מעבר לדירות, "הקיבוץ מפרגן באמת, ובעיקר אנשי הקיבוץ, כולם מפרגנים וזה בדיוק מה שאנחנו צריכים, אנשים פה באמת מקסימים, נותנים מכל הלב את הבניין בו גרים החיילים, את הדירות, את הלב, הכל בנתינה גדולה וברצון לתרום, ובעיקר צריך לציין את היחס החם שהחיילים מקבלים פה מכולם".

כל הנושא של התארגנות התיישבותית מסוג קיבוץ היא די ייחודית לישראל – שמעת מהם אי פעם איך הם רואים את ההמצאה הישראלית הזו שנקראת קיבוץ?

"חלקם מגיעים אלינו דרך אולפנים בקיבוצים, אז הם כבר היו חשופים לזה, אבל יש גם כאלה שמגיעים אחרי שגרו בעיר במשך תקופה ארוכה, וחלקם גם חוו את הפנים הפחות יפות של הישראלי, ואז כשהם מגיעים לפה ומוצאים פינה חמה, שקטה, יפה, עם אנשים טובים, הם מוצאים את הזמן לגשת ולומר לי את זה".

מישהו מהם רוצה להיקלט בקיבוץ כחבר?

"ממש בשבוע שעבר חייל שלנו מארה"ב החליט שהוא רוצה לגור בקיבוץ. הלוואי שכשיגיע הזמן יהיה על מה לדבר ונוכל לעשות את זה. אבל יש גם אחרים, יש חבר'ה שהמשפחות שלהם החליטו לעלות ארצה בעקבותיהם ובגלל הסיפורים שסיפרו, משפחות שלמות מקנדה, מצרפת ומארה"ב מחליטות לעלות ארצה הודות ליחס החם שהילדים שלהם מקבלים פה בקיבוץ, וזה מחמם את הלב".

כמובן שיהודית אינה הקיבוצניקית הראשונה שתורמת כך לחיילים. קדם לה צביקה לוי ז"ל, שכונה 'האבא של החיילים הבודדים' ואף זכה לקבל את פרס ישראל על פועלו כשנה לפני מותו ממחלת ניוון שרירים. אך מי שכבר זכתה בזכות עצמה והודות לפועלה לכינוי 'האמא של החיילים הבודדים' מבקשת להדגיש שלולא העזרה שהיא מקבלת היא לא הייתה מצליחה להרים מפעל חיים שכזה. "בלי הפירגון של הקיבוץ, ובמיוחד הפירגון של עופר ושל הילדים שלי שום דבר לא היה יכול לצמוח ולקבל כזו תאוצה. אני מבקשת להודות להם באופן הכי אישי", מסכמת יהודית זנדאני ומזכירה שלמרות שחוסים בצילה כ-13 חיילים בודדים כעת, בליבה כמו גם בחדרי הקיבוץ יש מקום לחיילים נוספים, שזקוקים לחדר, לתמיכה ובעיקר למשפחה חמה.

נחתו אחרי הצבא על מדשאות קיבוץ אשדות יעקב מאוחד (צילום: ארכיון אשדות יעקב מאוחד)


כתבות נוספות בנושא:

המהפכה שבדרך - השיוך עומד לשנות את פני הקיבוצים

עשרות שנים שהקיבוצים שאפו אליו עד שהוא החל להתממש. נושא השיוך בתוך הקיבוצים טומן בחובו משמעויות כלכליות אדירות. אז איך זה שרובכם לא מכירים את הסיפור?

אפקט הקליטה - מערכות החינוך שנפתחו מחדש

מאות המשפחות שנקלטו השנה ביישובי הפריפריה יצרו גל פתיחות מחודש של גנים ובתי ספר, בשני קצוות הארץ

פסק הדין הגרוע בתולדות הקיבוצים?

האם דחיית הערעור של הקיבוצים חפציבה ובית אלפא ע"י בית המשפט העליון בנוגע לזכויות הקיבוץ בקרקע עומדת להוות מכה אנושה לעתיד התפתחות הקיבוצים?