ב-6 באוקטובר 1973 ערכו חברי קיבוץ בית השיטה את האספה השנתית המסורתית בחדר האוכל בקיבוץ כמו בכל שנה. מתוך טרנזיסטור נייד נשמעה הבשורה על פריצתה של מלחמה. למעלה מ -100 מחברי הקיבוץ התגייסו במהירות למערכה, אחד עשר מהם לא שבו ממנה. שמונה נפלו במערכה בסיני, שלושה במערכה בגולן . שלושה חיילים בסדיר ו -8 אנשי מילואים, שישה נשואים ובעלי משפחה.
אלון אילת, מיכה גולדמן, יוחי גלעד, גרשון דוד, דני פלד, אלי רחמים, יחיאל שונרי, משה שחורי, בנימין שצ'ופקביץ, נמרוד שרון ויוסף שרי אלו הם חללי מלחמת יום הכיפורים מקיבוץ בית-השיטה. כל אחד מהם היה עולם ומלואו ועולמו היה מלא בערכים, חזון, אהבת הארץ ואהבת האדמה. אלון שכנע את הוריו לאמץ בתור בן את חברו לכיתה. מחנכיו היו מספרים עליו שכל בעיה שדרשה חקירה מעמיקה ופתרון מקורי הייתה מעוררת את התעניינותו. צ'ופה עלה בתור ילד באנייה וכשבגר עבד בתור ימאי. הוא היה טוב לב ואוהב אדם וצדק, ונלחם כשזיהה מחדלים בתחומים שונים כמו חינוך וחברה. משה אהב את הטבע וכתב מאות מכתבים, והמוסיקה החסידית-יהודית הייתה קרובה לליבו, ויחיאל נולד שלושה שבועות לפני הקמת המדינה ולפני המלחמה לקח שנה חופש ועבד בסיני. יוחי, כך מספרים, אהב לכתוב ולהעמיק במדעי הרוח, אבל אהב לא פחות את העבודה עם הילדים ואת העבודה בפלחה. גרשון עבד בפרדס, הקים את הדיסקוטק של הקיבוץ וחלם לטוס ולדני היה ראש מלא דמיון והוא עסק בהוראה והמציא פטנטים. יוסף היה מוזיקאי ומשורר וכתב את "ראיתי עיר עוטפת אור" ואלי הצטרף לקיבוץ בתור נער, היה עליז ועדין נפש, אהב לשיר בקול רם ותמך במשפחתו. למיכה היו ידי זהב ואהבה גדולה לבעלי חיים והוא גידל בילדותו תוכי, כלב, נחש קטן, צב-מים ואוגר. נמרוד היה איש חם וחזק, שהשתלב בחקלאות בקיבוץ ושילב בין עבודת אדמה וראש יזמי בכך שפיתח מכונות חקלאיות באמצעות העזה, דמיון ויצירתיות.
 |
| 11 הנופלים מבית השיטה (צילום: מתוך אתר בית השיטה) |
קיבוץ בית השיטה, הממוקם בעמק חרוד כ-10 ק"מ מצפון-מערב לבית שאן, נוסד בשנת 1935 והיה בחזית האש במלחמת השחרור היא מלחמת יום העצמאות שהחלה עם הקמתה של מדינת ישראל בשנת 1948. אך המלחמה הזכורה ביותר, שהשאירה את חותמה על אנשי הקיבוץ היא מלחמת יום הכיפורים. הקיבוץ איבד במלחמת יום הכיפורים 11 נופלים שהוא מספר הנופלים הגדול ביותר בארץ ביחס לאוכלוסייה. "אסון בית השיטה", כך כינו אותו אז. עם נופלי הקיבוץ במלחמה נכתב ב-1940 השיר "החיטה צומחת שוב", שיר שהולחן על ידי יאיר רוזנבלום שהתגורר אז בקיבוץ.
כבכל קיבוץ, בו מארג החיים הוא שונה – אינטימי, משפחתי ומצומצם יותר – גם על קיבוץ בית השיטה השכול השפיע רבות. "ביום מועד וחג", כך נכתב בפינת ה"יזכור" שבאתר הקיבוץ, "בהיות ידינו חופנות את אשר אספנו וקצרנו ופנינו מופנים אל העתיד, בתקווה של בוטחים בדרך ובחרדה של יודעים כי אין היא נסללת בנקל – נעצור בנו רגע ונעלה אלינו את זכר אלה שלא הגיעו. לבנים לבניין חיינו היו בחייהם, ועם מותם- לא נעקרו מתוכנו: הם משוקעים בנו, תומכים קירותינו, חלק בלתי נפרד מביתנו המוקם ונבנה. יעלו נא, יהיו עמנו ביום מועד וחג".
כמעט כל משפחה הכירה נופל
קיבוץ בית-השיטה הוא קיבוץ קטן. במספרים של מלחמת יום הכיפורים, כמעט שלא הייתה משפחה בבית השיטה שלא הכירה מישהו מהנופלים או הנעדרים - בקשר אישי ועמוק או במפגשים מעת לעת שכן כאמור בקיבוץ, ובפרט בקיבוץ קטן – השילוב בחיים זה של זה הוא בלתי נמנע ואף לב העניין. המלחמה גבתה מחיר כבד מהקיבוץ, כשכמעט בכל יום הגיעה בשורה מרה על בן שנפל במלחמה או נעדר בקרב. רק עם סיום המלחמה נודע המחיר הכבד: 11 חברי הקיבוץ נפלו ב-19 ימי מלחמה, מה שהפך את הקיבוץ לישוב בו מספר הנופלים הגדול ביותר ביחס לאוכלוסייה.
באותם ימים, הכה השכול בבית-השיטה באופן קשה ביותר. כיוון שהייתה זו מלחמה קשה ששלחה את מרבית הבחורים הצעירים לקרב, לא נערכו לוויות ולא ישבו שבעה. עם קבלת ההודעה הרשמית התכנסו המשפחה, השכנים והחברים הקרובים ללוויה מצומצמת. השאר – היו עסוקים בעבודה שכן היה צורך למלא את מקומם של הבחורים הרבים שגויסו. למחרת היום המשיכו כולם בסדר יומם הרגיל וגם ההורים השכולים חזרו לעבודה. בימים אלה זה נראה לנו מוזר ולא מקובל, אך בימים ההם כך נהגו ואף אחד לא התרעם או חש שלא מכבדים אותו. התחושה במדינת ישראל באותם ימים הייתה של חורבן ואובדן וכל אחד עשה כמיטב יכולתו על מנת לעזור לעגלה להמשיך לנסוע.
.jpg) |
| קשר אישי עמוק בין הנופלים לתושבי בית השיטה. (צילום: מתוך אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל) |
ולמרות הכל – ממשיכים קדימה
כדי להתמודד עם האובדן ולהנציח את הבנים, בקיבוץ הקימו אנדרטת זיכרון ועליה חקוקים שמותיהם של הנופלים במלחמה, וכן חוברות זיכרון לזכרם שמורים עד היום בספריית הקיבוץ. בחוברות ניתן למצוא מכתבים שכתבו הבנים למשפחות ולחברות, בסיפורים ורשימות שהכינו, בצילומים שלהם וכן גם במכתבים שכתבו הקרובים שהכירו אותם. האפשרות הניתנת לכל אדם לפתוח חוברת ולהיוודע לעולמו האישי של הנופל – מי היה, מה עשה, כיצד חשב ומה חושבים עליו קרוביו, מונעת את החשש של ההורים ששכלו את ילדיהם שלא יזכרו אותם לאחר שהם עצמם כבר לא יחיו.
נהוג לחשוב שככל שהזמן עובר כך הכאב נרגע, או בביטוי השגור: "הזמן מרפא את הכל". הורים שכולים רבים מספרים שעוצמת הדקירה אינה פוחתת אלא רק תדירות הדקירות, ושהכאב הוא אותו כאב. יש מי שמעדיף להתמודד עם הכאב בביתו הפרטי ולהגיע אל בית העלמין ביום הנפילה, ויש מי שזקוק גם לטקס ביום הזיכרון הסמוך ליום העצמאות – כדי להרגיש שהוא אינו לבד ושיש מדינה שלמה העומדת איתו בצפירה בשעה 11:00 בדיוק. כך או כך, כל משפחה בוחרת את דרך ההתמודדות שלה – וכל דרך היא דרך טובה. "למרות העצב הנורא", מספרת דורית צמרת בת הקיבוץ, שכתבה את השיר שמסמל יותר מכל את מלחמת יום כיפור, "בכל זאת זרעו את השדות, ובכל זאת הגשם ירד, ובאביב היו פרחים כל כך צבעוניים, והחיטה הייתה כל כך גבוהה, ואנחנו לא יכולנו להבין איך הכול פורח ומאיר אחרי אסון כזה. מהמקום הזה נולד "החיטה צומחת שוב".